הגנה מן הצדק

"הגנה מן הצדק" היא טענה אותה יכול לטעון נאשם במשפט פלילי, כאשר מטעמים שונים סבור הנאשם כי לא ניתן לקיים בעניינו משפט צדק.

סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, קובע כי נאשם יכול לטעון כטענה מקדמית כי: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי, עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".  כלומר – לבית המשפט נתונה סמכות שלא לנהל הליך פלילי נגד נאשם, כאשר ניהול ההליך יפגע בחוש הצדק וההגינות.

טענת הגנה מן הצדק מקנה שיקול דעת רחב לבית המשפט. לנאשם יש זכות כי ההליך הפלילי בעניינו יתנהל באופן הוגן וראוי. הזכות נגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומשמעה כי בבוא הרשות להסדיר מערכת חוקים המאפשרת חברה בריאה, לא תתעמר בנאשם, אלא תפעל בכפוף לעקרונות של צדק והגינות.

לרשות התובעת בישראל עוצמה רבה. לרשותה כלים המאפשרים לה לבצע פעולות חקירות פולשניות, לחלט רכוש, ולהגביל חירותו של אדם. עם עוצמה זו מגיעה אחריות גדולה. אין להשלים עם מצב בו בבואן לאכוף חוק, מפרות רשויות התביעה זכויות בסיסיות של נאשם. על מנת למנוע מצב זה, הכיר המחוקק בכך שנוכח התעמרות וחוסר הגינות מצד הרשויות, תעמוד לנאשם טענת ההגנה מן הצדק.

קבלת הטענה תאפשר לבית המשפט "להגן" על הנאשם, מפני הפגיעה ב"צדק" שאירעה בעניינו. הנסיבות בהן יקבל בית המשפט את ההגנה שונות ומגוונות. לכל נאשם ולכל כתב אישום מערכת קונקרטית של נסיבות ועובדות, העשויה להקים לנאשם טענת הגנה מן הצדק.

ישנם מקרים בהם תגבר נטיית בית המשפט לקבל את הטענה. כך למשל במקרה של אכיפה בררנית מצד הרשויות, במצב של שימוש בסוכן מדיח, במקרים בהם קיים ליקוי בפעולות הרשות התובעת, או כאשר מתקיימת פגיעה דיונית בנאשם.

אכיפה בררנית

גישת היסוד במשפט היא כי הכול שווים בעיני החוק. על בית המשפט לנקוט ביחס זהה כלפי האזרחים, ללא קשר למעמדם, מוצאם או מינם. הזכות לשוויון נגזרת מהזכות לכבוד האדם. תחושת הצדק והכבוד נפגעת כאשר הרשויות נוהגות באזרחים איפה ואיפה, משיקולים שאינם ענייניים. הפעלת אכיפה פלילית כנגד אחד והימנעות מהפעלה דומה כנגד אחר, מכונה "אכיפה בררנית" (selective enforcement).

הפעלה מפלה של הליכים פליליים פוגעת קשות באמון הציבור בהליכים אלה, ועומדת בסתירה להגינות בסיסית. השופט א' ברק ציין כי: "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם" (בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309 (1988).

הפעלה מפלה של הליכים פליליים בשלב הגשת כתב האישום, מהווה פגם מנהלי בפעולת הרשות. בית המשפט העליון פסק כי: "אכיפה בררנית יכולה לקבל ביטוי באחד משני מופעים: הראשון, החלטה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה נדונה; והשני, החלטה להעמיד לדין בשעה שבפרשות אחרות שעניינן דומה לא הוגשו כתבי אישום" (ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ (פורסם בנבו, 10.9.2013). עם זאת נקבע כי מקרה בודד בו המדינה טעתה ולא הגישה כתב אישום, לא יכול לשמש בסיס לטענת אכיפה בררנית, שכן אין טעם להנציח מדיניות שגויה. על בית המשפט לקבוע האם מדובר ב"שגיאה בודדת", או שמא מדובר במדיניות לא ראויה, הפוגעת בעקרונות הצדק.

שימוש בסוכן מדיח

אחת הדרכים של רשויות אכיפת החוק לאתר פעילות עבריינית, היא שימוש בסוכנים סמויים. אין בעיה עקרונית בשימוש בכלי חקירה זה. סוכן סמוי מאפשר לרשויות האכיפה להגיע למקומות ולחשוף פעילויות פליליות, שלא היו נחשפות אלמלא הפעילות הסמויה. אולם יש והפעולה הסמויה תעלה לכדי הדחה אסורה. הדחה זו משמעה כי הפעילות העבריינית כלל לא הייתה מבוצעת, אלמלא פעילותו של הסוכן הסמוי. כלומר – הסוכן הוא מי שיזם והוביל את הפעילות העבריינית. במצב כזה ייחשב הסוכן הסמוי "סוכן מדיח" (Agent Provocateur).

פעילותו של סוכן מדיח אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות של צדק והגינות. לא ניתן להשלים עם מצב בו יוגש כתב אישום כנגד אדם בגין פעילות עבריינית, כאשר הרשות עצמה יזמה והוציאה אותה אל הפועל. בית המשפט העליון פסק כי: "הפעלתם של סוכני משטרה סמויים הוכרה זה מכבר בתור כלי נשק הכרחי ולגיטימי במלחמה נגד הפשע החמור בכלל ונגד נגע הסמים בפרט, אולם עם זאת הובהר תמיד, כי יש להציב לאמצעי זה גבולות סבירים. כך נקבע, כי אסור שהפעלת הסוכן תשמש פיתוי והדחה, שיש בהם כדי להשחית אדם חף מפשע ולהביא לידי ביצוע עבירות. שאחרת לא היו כנראה מבוצעות כלל" (ע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 1 (1985).

המבחן שנקבע לעניין זה הוא האם הפעילות העבריינית שביצע הנאשם היו מבוצעות ממילא, גם ללא התערבות הרשות. במצב בו אלמלא הדחת הרשות לא הייתה נעברת העבירה, הגשת כתב אישום לא תעלה בקנה אחד עם עקרונות של צדק והגינות.

בנוסף, הפעלת לחץ מצד אנשי המשטרה לביצוע העבירה, או העובדה ששכנעו באופן מוגזם את החשוד לבצעה, אינה התנהלות ראויה. בעבר קבע בית המשפט העליון כי גם אם יוכיח נאשם פעילות של סוכן מדיח, יש להרשיע את הנאשם בביצוע העבירה, אך להתחשב במידת העונש שיוטל עליו. בהמשך נקבע, כי אין להוציא מכלל אפשרות כי בנסיבות חריגות, כאשר תרומת הסוכן המדיח לביצוע העבירה תהיה מהותית, תעמוד לנאשם טענת הגנה מן הצדק עד כדי ביטול כתב האישום (ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.2.2010).

הליך פלילי לקוי/פגיעה דיונית בנאשם

סמכות המדינה להעמיד אדם לדין ולהתמודד עם פשיעה באופן יעיל, אוצרת בתוכה כוח רב. קיים אינטרס להגן על האזרח מפני שימוש לרעה בכוח, ולוודא כי הפעלת הסמכות תתבצע בהגינות. השופט א' ברק ציין כי: "קיים חשש רציני – חשש שההיסטוריה הוכיחה אותו לא פעם – כי אנשי השלטון יפתחו אינטרסים משל עצמם וישתמשו בעוצמה הרבה שהוענקה להם, שלא לטובת הכלל" (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289 (1998)).

זכות הנאשם להליך הוגן חלה בכל שלבי ההליך הפלילי. מהזכות להליך הוגן נגזרת זכותו של נאשם לדעת את פרטי האישום, וזכותו כי יעמוד לרשותו זמן להכין את הגנתו. בנוסף, זכותו של נאשם להיות מיוצג ולהתייעץ עם עורך דין בכל שלבי ההליך הפלילי.

בין השאר, משמעו של "הליך פלילי ראוי" הוא כי הרשות המאשימה תפעל בתום לב בפתיחת ובניהול הליך פלילי נגד נאשם. על רשויות אכיפת החוק לייצג את אינטרס המדינה והציבור, ולא אינטרסים פרטיים שלהם.

מהבחינה הדיונית, הרשות חייבת להתנהל באופן הוגן. עליה לפתוח בהליך פלילי תוך זמן סביר. התביעה אינה רשאית להטריד את הנאשם, לנקוט בסחבת, או בהתמשכות הליכים לא סבירה. חשוד שמתנהלת נגדו חקירה זכאי לכך שהחלטה בעניינו תתקבל במהירות, בין אם יוגש נגדו כתב אישום ובין אם יוחלט על סגירת התיק.  בנוסף, כאשר התביעה נוקטת שיהוי בלתי סביר בהגשת כתב אישום, עלול הדבר לגרום לכך שנאשם לא ישמור ראיות החיוניות להגנתו.

בית המשפט קבע בעבר, כי במקרה של שיהוי ניכר של המדינה בהגשת כתב אישום יש להורות על ביטולו, כיוון שמדובר ב"עיכוב חריג ובלתי מתקבל על הדעת", וכן כי: "מוסכם על הכול כי 'האשם' לשיהוי מוטל לפתחה של התביעה בלבד" (ת"פ (שלום ת"א) 8130/98 מדינת ישראל נ' רג'ואן (פורסם בנבו, 4.1.2000)).

דרך קבלת טענת הגנה מן הצדק

אם נטענה טענת הגנה מן הצדק, יבחן בית המשפט את הפגמים שאירעו בהליך הפלילי, ואת עוצמתם.

בשלב הבא, יבחן בית המשפט אם בקיומו של ההליך הפלילי – למרות הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. הבחינה תערוך איזון בין האינטרסים התומכים בהעמדה לדין חרף הפגמים שנפלו, ומנגד – האינטרסים התומכים בשמירה על טוהר ההליך הפלילי והשיפוטי.

לבסוף, גם אם יגיע בית המשפט להחלטה לקבל את טענת ההגנה מן הצדק, עליו לבחון מה הסעד שיינתן לנאשם – תיקון כתב האישום, פסילת ראיה או הקלה בעונש, או סעד אחר. במקרים קיצוניים של פגיעה בתחושת הצדק וההגינות, מוסמך כאמור בית המשפט להורות על ביטול כתב האישום.